החלטה בתיק רע"א 8126/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 5.11.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בתיק ע"א 18135-02-13, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום אשר דחה את תביעת המבקש נגד המשיבה בטענה כי התרשלותה - אי זימון בעל דין לדיון הוכחות בתביעה שהגיש המבקש - הסבה לו נזקים שונים ועליה לפצותו.

1.        המבקש, עורך-דין במקצועו, הגיש תביעה נגד חברה מסוימת, אשר, מצדה, הגישה הודעת צד ג' לחברה אחרת. בית משפט השלום בכפר-סבא, שבפניו התבררה התביעה, קבע (שלא בנוכחות הצדדים) ישיבת הוכחות ליום 6.9.2011. צד ג' לא התייצב לדיון שנקבע, שכן מחמת טעות מזכירות בית המשפט לא זימנה אותו לדיון. המבקש פנה למשיבה בדרישה לפיצוי על השחתת זמנו והנזק שנגרם לו עקב התייצבותו לדיון שלא התקיים בשל התרשלות מזכירות בית המשפט, וזו הסכימה לשלם לו "לפנים משורת הדין" סכום של 500 ש"ח. המבקש, אשר דרש פיצוי כולל בסך 3,000 ש"ח עבור הנזק ועוגמת הנפש שנגרמו לו עקב ביטול הדיון, סרב להצעה והגיש נגד המשיבה תביעה בסדר דין מהיר.

2.        בפסק דינו מיום 5.2.2013 דחה בית משפט השלום (כב' השופט א' רונן) את תביעת המבקש בקבעו, כי חובתה המינהלית של המזכירות לשלוח הזמנות לבעלי דין אינה מקימה חובת זהירות או אחריות במקרים של הפרת החובה. בית המשפט ביסס קביעתו זו, בין היתר, על הפסיקה (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 85 (1994)) ועל טעמים של מדיניות שיפוטית. בית משפט השלום עמד על כך שריבוי תביעות מסוג זה, יחייב את המשיבה להקצאת משאבים רבים לבירור התביעות ולמניעת הישנותן של טעויות, באופן שעלול בסופו של יום לפגוע באינטרס הציבור שיוטל עליו לשאת בעלויות אלה.

3.        ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה על-ידי בית משפט קמא. תחילה נקבע, כי ניתן היה למחוק את ערעור המבקש מאחר שעיקרי הטיעון מטעמו הוגשו באיחור (אגב, עקב טעות שלו ברישום מועד הדיון בערעור, להשמיענו כי איש אינו חסין מפני טעויות). הוסבר, כי לפי הוראות תקנה 446(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) יראו בבעל דין שלא הגיש עקרי טיעון כמי שלא התייצב לדיון, ולפי תקנה 450(3) לתקנות כאשר המערער אינו מתייצב לדיון שנקבע בערעורו, רשאי בית המשפט למחוק את הערעור. עם זאת, נדרש בית משפט קמא לטענות המבקש לגופן ומצא כי דינן להידחות. בית המשפט עמד על כך שעל-פי הפסיקה לא כל טעות של הרשות המנהלית מקימה עילה בת פיצוי (בהתבססו על פסק הדין בע"א 2648/09 י.גיל אימפורט בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (16.5.2011)). עוד נאמר בהקשר זה, כי אף אם חלה על המשיבה חובת זהירות וחובה "לקיים את משימותיה ביעילות, בקפידה ובזהירות סבירה", הרי שגם על עורכי הדין מוטלת חובה לפעול ביעילות ובמסירות, חובה הכוללת, למשל, עריכת בדיקה עובר למועד הדיון האם זומנו צדדים חיוניים. במקרה דנא, המבקש לא נהג באופן המצופה מעורך דין ועל כן יש לייחס לו אשם תורם מכריע. לבסוף נאמר, כי ממילא המבקש לא הוכיח אילו נזקים נגרמו לו בעקבות ביטול הדיון וגם מטעם זה יש לדחות את ערעורו.

           כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

4.        לטענת המבקש, בקשתו מעלה שאלות ציבוריות חשובות והדברים אף עולים מפסקי הדין של הערכאות הקודמות, שעמדו על כך שתביעתו מעלה שאלות של מדיניות משפטית באשר לחובות המוטלות על המשיבה ובאשר לרף ההתנהגות המצופה מעורכי דין במקרים דומים. המבקש טוען שבפסק דינו של בית משפט השלום נפלו שגיאות המצדיקות את קבלת הבקשה. כך, למשל, נטען כי הנכונות להכיר בכך שלא כל הפרת חובה שחלה על הרשות מקימה חובת זהירות נקבעה בפסיקה באשר לסמכות שבשיקול דעת ולא באשר לסמכות חובה (סמכות ביצוע) כבענייננו. עוד נאמר, כי החשש שהביע בית משפט השלום מריבוי תביעות הובע בלי שהובאו בפניו נתונים בעניין זה. באשר לפסק דינו של בית משפט קמא נטען, כי המשיבה הופטרה בו מאחריות בלי שבית משפט קמא טרח לברר מהם האמצעים הננקטים על-ידי המשיבה כדי למנוע הישנותן של תקלות דומות, וכי הרף שהוצב בפסק הדין ביחס לחובות המוטלות על עורכי דין אינו סביר.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. ידועה ההלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך באותם מקרים המעלים שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית החורגת מעניינים הקונקרטי של הצדדים לתיק (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני, כי חרף טענות המבקש אין בקשתו עומדת באמות מידה אלה למתן רשות ערעור, שכן בסופו של יום ממוקדת הבקשה בשאלה האם במקרה דנא, על נסיבותיו הספציפיות, אכן קמה חבות מצד המשיבה כלפי המבקש, ואם כן, מהו הפיצוי לו זכאי המבקש, אם בכלל.

           ראשית, המבקש טוען כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית באשר לאחריות הרשות בנזיקין מקום בו הפרה את חובותיה. שאלות דומות לאלה, כגון יחסי הגומלין בין קביעה שיפוטית כי רשות נהגה בחוסר סבירות במישור המנהלי לבין אמת המידה להטלת אחריות בנזיקין, נדונו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה ונאמר לגביהן, בין היתר, "כי אין חפיפה מוחלטת בין שני התחומים" (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 42 (25.5.2006); על השיקולים להטלת אחריות בנזיקין על הרשות במקרים דומים ראו י' גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות כרך ב', 1053-1049 (תשע"ב - 2012)). כאמור, הערכאות הקודמות מצאו להחיל על המקרה את ההלכות והמבחנים המשפטיים הנוגעים לאחריותה של הרשות המינהלית בנזיקין ומצאו כי יישומם של מבחנים אלה בענייננו מוביל למסקנה, כי למשיבה לא קמה חבות כלפי המבקש, אשר, מצדו, טוען כי נפלו שגגות באופן יישום ההלכות והמבחנים המשפטיים בעניינו. טענות אלה נטועות בתשתית העובדתית וביישום המבחנים המשפטיים הקיימים על עובדות המקרה וככאלה הן אינן חורגות מעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות כללית או ציבורית, כפי שנדרש לשם הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6620/13 וינר נ' שרוט (17.10.2013)). ויודגש - אפילו נפלה טעות ביישום המבחנים המשפטיים בעניינים אלה, שאלה שאיני רואה להידרש אליה, הרי שאין בכך לבד כדי להצדיק את קבלת הבקשה (השוו: רע"א 8286/13 נטו מ.ע סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (25.12.2013)).

           שנית, בית משפט קמא קבע גם, כי ממילא המבקש לא הוכיח את הנזקים שנטען כי נגרמו לו ואת היקפם. אציין, כי גם בבקשה דנא מעלה המבקש בעניין זה טענות כלליות בלבד שלפיהן 'זמנו הושחת' וכי לבית משפט קמא "אין מושג קלוש על השקעת הזמן של עורך דין בהכנה לדיון" (כך!). נראה, כי בעניין זה אין למבקש להלין אלא על עצמו, שכן כבר נקבע כי מקום בו "הניזוק מבקש שיפוי בעבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק" (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 78 (1994)). בענייננו המבקש לא טרח להוכיח את הנזק הממוני שנטען כי נגרם לו ובית משפט קמא קבע גם, כי הוא אינו זכאי לפיצוי מעבר לכך. טענות המבקש כלפי קביעות אלה ודאי שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (השוו: רע"א 541/13 סזיר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 13 (25.4.2013)).

           שלישית, דין ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי היה להימחק בכל מקרה בשל מחדלו בעניין הגשת עיקרי הטיעון מטעמו. אילו היה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס רק על כך, ברור כי לא היה מקום לערעור "בגלגול שלישי". די בעובדה זו כדי להצדיק את דחייתה של בקשת רשות הערעור.

6.        ראיתי לנכון להעיר, כי נוכח משאביה המצומצמים של מערכת בתי המשפט ומשימותיה הרבות, ובהן עניינים של פיקוח נפש ממש, יש רגליים להשקפה שלפיה אין מקום להקצות משאבים נוספים לפרשה זו בדרך של מתן רשות ערעור לבית משפט זה, אף אם היתה כרוכה בה סוגיה עקרונית (ואיני סבור כך), גם בהתחשב בקביעה שהמבקש ממילא לא הוכיח את נזקו וגם בהינתן סכום התביעה בו מדובר (לחובה המוטלת בדין האנגלי על בית המשפט לדון בעניין אזרחי באופן שיעמוד ביחס הולם גם להיקפו הכספי, ראו תקנה 1.1 של ה- Civil Procedure Rules 1998 האנגליות, תקנה המונה את מטרות העל שבהתחשב בהן יש ליישם ולפרש את תקנות סדר הדין האזרחי). אלא שכאמור, הפרשה אינה מעלה את הצורך לחרוש חריש ראשון בסוגיה משפטית שעד כה לא ניתנה עליה הדעת וניתן להכריע בה אף מבלי להיזקק לקביעות עקרוניות בעלות השלכות רוחב.

7.        סוף דבר. הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות, על-אף שיש מקום להרהר האם נכון להשלים עם הגשת בקשת רשות הערעור במקרה כגון זה נוכח האמור בפסקה 6 לעיל.

          ניתנה היום, ‏כ"ה בשבט התשע"ד (‏26.1.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: